את ההשראה לכתיבת מאמר זה קבלתי ממורי הרוחני סטוארט פרין. במהלך השנים הרבות שאני לומד אצלו שמעתי אותו משתמש פעמים רבות בדוגמאות מהתנ"ך לצורך המחשת תהליך ההתפתחות הרוחנית. סטוארט לא למד תנ"ך באופן פורמלי, הבנתו את סיפורי התנ"ך נובעת מקריאה אינטואיטיבית שמתקשרת לחוויה הרוחנית הפנימית שלו. אולם רק כששמעתי את פרשנותו לסיפורים שונים במקרא, התחלתי להתחבר לספר מופלא זה. סטוארט רואה בתנ"ך מדריך רוחני, אוניברסלי, להארה רוחנית. סיפורי התנ"ך, עפ"י הבנתו, משתמשים בסמלים על מנת להמחיש את התהליכים המתרחשים בתוכנו בדרך להארה. אדם מתחיל להבין את משמעותם של סמלים אלה כאשר הוא מתחיל להתפתח מבחינה רוחנית. החוויה הפנימית מתקשרת לסיפור הסימבולי ושופכת אור על משמעותו הנסתרת.

המאמר מוקדש לדמותו של הנחש המקראי והסמליות הכרוכה בו. הדעות המובעות בו הן שלי ומשקפות את הבנתי המוגבלת.

הופעתו הראשונה של הנחש היא בתחילת ספר בראשית בסיפור הגירוש מגן עדן.

בראשית פרק ב'

ויקח יהוה אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ויצו יהוה אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.

בראשית פרק ג'

והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת וישמעו את קול יהוה אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן ויקרא יהוה אלהים אל האדם ויאמר לו איכה ויאמר את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל ויאמר יהוה אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל ויאמר יהוה אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי ויעש יהוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם ויאמר יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם וישלחהו יהוה אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים.

סיפור גן עדן עוסק בסמלים ולא בתיאור היסטורי. גן עדן איננו מקום פיזי, אלא קיים במימד הרוחני. כל הדמויות בסיפור: אדם, חווה, הנחש ועצי הדעת והחיים הם סמלים שרומזים לתופעות רוחניות. לפני שננסה להבין את המשמעות הנסתרת של הסיפור הבה נבדוק מה מסופר בו. אלוהים שם את אדם וחווה בגן עדן, אך אוסר עליהם לאכול מפריו של עץ הדעת טוב ורע. העונש על העבירה הוא מוות. הנחש מגלה לחווה שאכילת פרי עץ הדעת תגרום לה ולאדם להידמות לאלוהים – עיניהם יפקחו והם יהיו יודעי טוב ורע. הוא משדל את חווה לאכול מהפרי האסור והיא לבסוף מתפתה, אוכלת מהפרי ואף נותנת לאדם. לאחר אכילת הפרי מסתבר שהנחש צדק בחלקו, אדם וחווה אינם מתים, אלא נפקחות עיניהם. אולם הם אינם הופכים ליודעי טוב ורע, כאלוהים, אלא מגלים שהם עירומים, מתביישים זה מיזו וחוששים מעונשו של אלוהים. אלוהים מגלה שאדם וחווה המרו את פיו, בעצת הנחש, ומעניש את שלושתם: הנחש יזחל על גחונו, יאכל עפר ואיבה תשרור בינו לבין האישה וזרעה; חווה תלד בנים בעצב ותשלט ע"י בעלה; אדם יעבוד קשה כל חייו על מנת להתפרנס. בנוסף לכך מחליט אלוהים לגרש את אדם וחווה מגן עדן. הסיבה לגירוש היא שאדם הפך להיות כמו אלוהים ("כאחד ממנו" בלשון הכתוב) וכעת יש סכנה שיאכל גם מפרי עץ החיים ויחיה חיי נצח. לפיכך מגורשים אדם וחווה מגן עדן ומושמת שמירה על גן עדן (הכרובים ולהט החרב המתהפכת) כדי להגן על "דרך עץ החיים".

סיפור זה שימש במשך אלפי שנים כבסיס לתפיסת החטא הקדמון. אדם נולד כאשר חטא קדמון רובץ על כתפיו (אי ציות לאלוהים והנפילה מגן עדן), ועליו לכפר על חטא זה במהלך חייו. חזרתה של הנשמה לגן עדן תלויה בכפרה על החטא הקדמון. הנחש הוא מקורו של החטא הקדמון.

הופעה נוספת, אך שונה, של הנחש היא בסיפור המקראי על נחש הנחושת.

במדבר פרק כ"א

ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל וישלח יהוה בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו ביהוה ובך התפלל אל יהוה ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם ויאמר יהוה אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי.

עלילת הסיפור פשוטה, בני ישראל מתלוננים על אלוהים ועל משה. אלוהים כועס ומשלח בהם נחשים ושרפים שהורגים בהם. בני ישראל מתחננים בפני משה שיתפלל עבורם לאלוהים ואז אלוהים מנחה את משה ואומר לו לעשות (פסל) של נחש ולשים אותו על מוט. כל מי שיתבונן בנחש יחיה. משה עושה כדברי אלוהים ומכין נחש מנחושת שמציל את כל הרואה אותו ומחזיר לו את חייו.

הנחש בסיפור זה הוא סמל רב עוצמה שנותן חיים.

שני הסיפורים המקראיים שהובאו לעייל מתארים, בצורה סימבולית, תהליכים רוחניים הקשורים למצבו של האדם ולהתפתחותו הרוחנית.

אדם וחווה הם סמל לנשמה האנושית. הנשמה מסומלת ע"י שתי אנרגיות משלימות זכרית ונקבית. אדם וחווה הם היין והינג של התנ"ך; שתי אנרגיות מנוגדות ומשלימות, שהזיווג ביניהם יוצר את הנשמה.

גן עדן הוא המציאות הרוחנית שממנה יצאה הנשמה ואליה היא שואפת לחזור. העולם שמחוץ לגן עדן הוא המציאות היומיומית של חיינו, עם כל הקשיים והסבל. כל מרכיבי הקושי בחיי האדם מופיעים בתיאור העונש של אדם וחווה: יחסים בין שני המינים ("אל אישך תשוקתך והוא ימשל בך"), יחסי ילדים הורים ("בעצב תלדי בנים"), בעיות פרנסה ("בזיעת אפיך תאכל לחם") ולבסוף המוות הבלתי נמנע ("כי עפר אתה ואל העפר תשוב").

שני עצים מתוארים בסיפור - עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים. אכילת פריו של עץ הדעת מאפשרת להידמות לאלוהים, או בלשון הכתוב להיות "כאלוהים" או "כאחד ממנו". התכונה האלוהית המיוחסת לאוכל מפרי עץ הדעת היא ידיעת טוב ורע. ההידמות לאלוהים איננה מזוהה עם הטוב אלא היא מעבר לטוב ולרע; היא ידיעת הטוב והרע שאיננה מזדהה עם אף אחד מהם: זוהי ההארה הרוחנית; מצב שבו נפקחות העיניים ואדם מסוגל לראות את המציאות כפי שהיא, מעבר לשיפוט המתמיד של טוב ורע. מדוע אומר אלוהים לאדם שאכילת פריו של עץ הדעת תביא למותו? מכיוון שההארה האולטימטיבית מתרחשת רק ברגע המוות, כאשר הנשמה עוזבת את הגוף. זהו מצב המכונה אצל היוגים סמדהי - עזיבת הנשמה את הגוף במצב של הארה.

אכילת פריו של עץ החיים מאפשרת חיי נצח. מהם חיי נצח במימד הרוחני של גן עדן? זהו השחרור ממחזור הגלגולים שאותו צריכה כל נשמה לעבור.

הנחש הוא המפתח להבנת הסיפור. הנחש מסמל את אנרגיית הקונדליני - אנרגיית החיים הנמצאת בבסיס עמוד השדרה במצב רדום והתעוררותה היא תחילתה של הארה רוחנית. פירוש המילה קונדליני הוא מפותל; בסימבוליקה הטנטרית אנרגיית הקונדליני מתוארת כנחש מפותל הנמצא בבסיס עמוד השדרה. התעוררותה של אנרגיית הקונדליני מתוארת כנחש עומד, לאורך עמוד השדרה, וראשו מסוכך על דמות האדם שהגיע להארה רוחנית.

סיפור נחש הנחושת הוא תאור של תהליך רוחני זה: הנחש על הנס מסמל את אנרגיית הקונדליני שמתעוררת ועולה לאורך חוט השדרה עד לקודקוד הראש. התוצאה של תהליך זה היא חיים רוחניים, קבלת החיים בחזרה כפי שמתואר בסיפור המקראי.

סיפור גן עדן מציג את מצב הנשמה בטרם היא מתגשמת ונולדת לעולם. הנחש - אנרגיית הקונדליני - מייצג את פוטנציאל ההארה ולכן הוא זה שמפתה את הנשמה לטעום מפרי עץ הדעת. אנרגיית הקונדליני מתעוררת בעקבות זרימה של שקטי - האנרגיה הנקבית. במקביל, בסיפור גן עדן, הקשר של הנחש הוא תמיד עם האישה.

לאחר שאדם וחווה אוכלים מפרי עץ הדעת משהו משתבש, עיניהם אמנם נפקחות, אך הם אינם מקבלים תכונות אלוהיות - יודעי טוב ורע. במקום זאת מתעוררים בהם רגשות אחרים לגמרי: בושה, פחד ורגשות אשמה. אלה הם רגשות שקשורים לאגו. הנשמה עדיין איננה מוכנה להארה רוחנית, היא עדיין קשורה לאגו ולמאפייניו, ואינה מוכנה לשחרור מעול הגלגולים, קרי: אכילה מפרי עץ החיים. לפיכך עליה להישלח שוב אל האדמה - לצאת מגן עדן. עליה לחזור לחיים של קושי וסבל על מנת שתכין את עצמה להארה. לאחר התגשמות הנשמה על פני האדמה, אנרגיית הקונדליני - הנחש - עוברת למצב רדום בבסיס עמוד השדרה (זוחלת על גחונה). כמוכן מנותק הקשר בינה לבין האנרגיה הנקבית - "ואיבה אשית בינך לבין האישה". ללא זרימה מתמדת של שקטי אין הקונדליני יכול להתעורר.

הדרך לגן עדן נחסמת ע"י הכרובים ולהט החרב המתהפכת השומרים על עץ החיים. זהו סמל לקשיים בדרכו של האדם עד להארה רוחנית. הכרובים ולהט החרב המתהפכת מסמלים את שומרי הסף - המבחנים שאדם נדרש לעבור בכל שלב של התפתחותו הרוחנית.

פענוח הסמלים שהובא לעייל נובע מהבנתי האינטואיטיבית, והאישית את הטקסט. אולם כשהתחלתי להתעמק בסיפור המקראי הסתבר לי שהבנה זו ניתנת לביסוס בדרך נוספת, ולפיכך נראה לי שהיא קולעת למשמעות הנסתרת של הטקסט. דרך זו מתבססת על שוויונות גימטריים, קרי: מלים שערכן עפ"י חשבון האותיות הוא זהה. השוויון הגימטרי מרמז על כך שישנו קשר במשמעויות של המלים.

סדרה ראשונה של שוויונות גימטריים קשורה לדמות הנחש ולחטא הקדמון:

נחש = משיח = 358

חטא = חי = 18

הנחש שקול למשיח - אנרגיית הקונדליני נמצאת במצב רדום (זוחלת על גחונה), אך כאשר היא מתעוררת היא מביאה את הגאולה. סיפור נחש הנחשת - הנחש על הנס - מקבל מימד נוסף: המשיח על הצלב. אולם אין האמור לעייל מבטא פרשנות נוצרית לטקסט המקראי, אלא להיפך: המשיח הוא סמל לאנרגיית הקונדליני. סיפורו של ישו שעלה על הצלב גם הוא תיאור של התעוררות אנרגיית הקונדליני עד להארה הרוחנית. גם הנחש של סיפור גן עדן מקבל מימד אחר לגמרי כאשר הוא מזוהה עם המשיח. אבי החטא הקדמון הוא למעשה מקור הגאולה. בתוך הנפילה מגן עדן קיימים כבר זרעי החזרה אליו. הנשמה נולדת לחיים של קושי וסבל, אולם כבר קיים בה פוטנציאל של הארה, של חיים רוחניים.

חטא שקול לחי משמעו שהחטא הקדמון מאבד את משמעותו כמקור לרגשי אשם. חטאם של אדם וחווה הוא מהות החיים על פני האדמה. אנחנו כאן מכיוון שעדיין איננו מוכנים להארה ולכן חזרנו. החטא איננו יכול להיות דבר שלילי אם הוא שקול לחיים. ההידמות לאלוהים היא ידיעת הטוב והרע, שניהם מרכיבים חיוניים בעולם ובחיים. אדם אינו צריך לחוש רגשות אשמה על שום דבר בחייו; החטאים - הטעויות שאנחנו עושים - הם המרכיבים של חיינו. רק בעזרתם נוכל ללמוד ולהפוך את חיי היומיום למציאות רוחנית. תחושות הפחד והאשמה מונעות מנשמתנו להשתחרר, הן הסיבה לכך שנשמתנו איננה מוכנה להארה.

רמז נוסף קשור לסמליות העצים בגן עדן:

צלם = עץ = 160

העץ שקול לצלם ורומז לצלם אלוהים שבו נברא האדם. אכילה מפרי העץ מאפשרת הידמות לאלוהים - חזרה למקור האלוהי שהוא הצלם החקוק בכל נשמה. העץ מסמל את מערכת הצ'קרות - מערכת מרכזי האנרגיה שמקשרת אותנו לאלוהים. מערכת הצ'קרות היא צלם אלוהים, זוהי מערכת של אברים רוחניים שבתוכם זורמת האנרגיה האלוהית, וכתוצאה מזרימה זו הופך האדם לחלק מעולם האלוהות.

רמז אחרון קשור גם הוא לנחש:

נחשת = שבתון = 758

במאמר זה רציתי להציע סוג שונה של קריאה בתנ"ך. קריאה רוחנית, אך לא דתית. קריאה אוניברסלית המתאימה לכל אדם השואף לחיים רוחניים. קריאה שאיננה מתבססת על לימוד ושינון, אלא על חוויה והתנסות שמיתרגמות להבנה אינטואיטיבית של הטקסט. באופן אישי אני מוצא שקריאה כזאת מעשירה את ההתנסות הרוחנית שלי, ובכך הופך התנ"ך למדריך בתהליך ההתפתחות הרוחנית.

אלי מלכי הוא תלמידו של סטוארט פרין ובעצמו מורה למדיטציית קונדליני. סטוארט פרין חי בארה"ב ומבקר בישראל לעיתים קרובות.

פרטים ליצירת קשר:

ת.ד. 44034 ירושלים 911440

טלפון: 6568906 - 02