Make your own free website on Tripod.com

מי אני ?

מאת: סטוארט פרין

 


הקדמה:

סטוארט פרין, מורה רוחני, מסטר למדיטציית קונדליני וסופר פרסם את המאמרים שלהלן במגזין אלקטרוני הנקרא "מי אני ?". המאמרים תורגמו לעברית ע"י אלי מלכי, ברשותו של המחבר.

 

 


תוכן הענינים:


ריפוי - חלק ראשון

 

ריפוי - חלק שני

 

ארעיות

 

התרופה לטרור

 


ריפוי (חלק ראשון)

"הבעיה איננה הסרטן, אלא האדם החולה בסרטן והאנשים הסובבים אותו" ("לאה, סיפור על מדיטציה וריפוי" מאת סטוארט פרין, הוצאת Wisdom, 1988).

מחלות הן תוצר לוואי של חוסר איזון באדם. לא קשה להבין זאת. אנו חיים בעולם שבו "איזון" הוא מצרך נדיר כמעט כמו יהלום מלוטש בן עשרים קראט. עולם שבו המתחים הנובעים ממחשבותינו גדלים ומתעצמים עד שהם מכלים את התאים והאברים של גופנו והורסים את בריאותנו. מתחים הם כנראה המקור של מחלות רבות כמו סרטן, מחלות לב ומחלות של אברים פנימיים. הם חושפים את הגוף למחלות ממאירות על ידי כך שהם מחלישים את המערכת החיסונית ובכך גורמים לכך שאברי הגוף, העורקים, הורידים והתאים, מפסיקים לתפקד כהלכה. אנו מייחסים את המתחים שלנו ללחצים של חיי היומיום: כסף, מערכות יחסים וכיוב'. הלחצים האלה אינם נעלמים. הם גורמים לנו להתכווץ בפחד במסדרונות האפלים של מחשבותינו ורגשותינו. ארץ צללים של ספק וחוסר בטחון המערערים את בריאותנו ואת שלומנו. אנו מנסים להכניס הגיון לחיינו, אבל הגיון ושטות עוטים על עצמם תלבושת זהה ומפתים אותנו, באמצעות תמרורים זוהרים, לתוך מבוכה עמוקה. מצב בו איננו יכולים להבחין בין מציאות לאשליה. השאלה היא כיצד ניתן ללמוד לשלוט בפנימיות של חיינו? כיצד ניתן ללמוד לאהוב את עצמנו ולכבד את עצמנו כבני אדם? איך לומדים להשקיט את המחשבות ואת הרגשות? איך לומדים לשמור על ריחוק מכל הטירוף שקיים בעולם?

העולם החיצוני משקף את מצבו הפנימי של האדם. זהו מורה המקפיד שנשים לב לחוסר האיזון בתוכנו. הוא מזכיר לנו שאנו עדיין בתחילת הדרך. "מתחים הם הפסולת האנושית" אמר לי רודי (מורו הרוחני של סטוארט פרין – א.מ.) באחת הפעמים, "ופסולת יכולה להתפרק ולהפוך לדשן אורגני המזין את הגינה". יש לנו את כל הכלים הדרושים על מנת להפוך את המתחים לכוח הנותן חיים. חסר לנו רק הידע; איננו יודעים איך לעשות זאת. לא הקדשנו את הזמן הדרוש כדי לרכוש את המיומנות של אומנות העבודה הפנימית. אנו דוחים זאת שוב ושוב. אנו חושבים שצריך לעטוף את עצמנו ב"סביבה רוחנית" מיוחדת. אנו משלים את עצמנו ומאמינים שיום אחד נהיה מוכנים לעשות עבודה רוחנית; שמחר עדיף על היום. כמו במחזה "מקבת" אנו צופים כיצד "היום" מתגנב "למחר ועוד מחר ועוד מחר"; עד הצליל האחרון שמשמיע התקליט. אנו צופים בסיפור החיים – "סיפור המסופר ע"י השוטה, מלא בקול וזעם, אך חסר חשיבות לחלוטין" - ומסתבכים בפחד ובחוסר ביטחון. כאילו שכל מה שיש לחיים להציע הוא פחד וחוסר בטחון. תמיד ישנם תירוצים לא לעבוד על פנימיותנו. "יש לי פגישה, מסיבה, סרט, בן זוג ששונא מדיטציה; זה נוגד את אמונתי הדתית, את השקפתי על החיים." תמיד יש משהו. אבל תירוצים יוצרים עוד מתחים, ומתחים גורמים לעצירות במערכות החיים שלנו.

אנו צריכים לרפא את עצמנו לפני שנחלה. אי אפשר לחכות עד שהרופא יאמר לנו שנותרו לנו שלושה שבועות לחיות. בכל פעם שאנו פותחים את הלב, בכל פעם שאנו מחזקים את האיזון הפנימי, אנו מרפאים את עצמנו. אם אנו יוצרים סדר ואיזון במערכת הצ'קרות, משקיטים את המחשבות, מתמקדים בטה-טיין (הצ'קרה של הטבור) ומאפשרים לאהבה ולשמחה להרחיב את ליבנו, אנו מרפאים את עצמנו. אם אנו לומדים את הדינמיקה של הטנטרה יוגה ומושכים אנרגיה מהצ'קרה השלישית (צ'קרת הטבור) דרך צ'קרת המין לבסיס עמוד השדרה, אנו הופכים את האנושי לאלוהי. אנו יולדים את עצמנו מחדש. אנו מפעילים את אנרגיית הקונדליני שעולה לאורך חוט השדרה ומתמזגת עם נשמת היקום. אזי אנו לומדים לשלוט באומנות המדיטציה ואנו יכולים להשתמש במתחים שלנו כדלק לחיים רוחניים.

כולנו סובלים מאיזשהו חולי בר-ריפוי. בכל מקרה נמות מסיבה כזאת או אחרת ואין שום דבר שניתן לעשות כדי לשנות זאת. הבעיה איננה המוות. מוות בעודנו בחיים הוא הבעיה האמיתית. חוסר היכולת לאהוב את עצמנו ואת הסובבים אותנו; חוסר היכולת לחיות חיים יצירתיים ומאושרים; התיפוף המוטרף של מחשבותינו, המכה בכל הווייתנו, ומכלה את החיוניות שלנו; אלה הם הבעיות האמיתיות. איננו יכולים להתענג על טעמו של מזוננו אם איננו יכולים לראות את מפגן הבריאה מתממש מסביבנו, אם איננו יכולים להאזין לתזמורת האלוהית, הבלתי נראית, המנגנת מוסיקה כפרית ועירונית. אנו סובלים ממחלה שנקראת "חוסר מודעות". איבדנו קשר עם האנושיות שלנו. מתחים מתגנבים לתאים ולאברים של גופנו ויוצרים כיסי-זיהום של מחלות. הכוח לרפא את עצמנו הולך ופוחת ככל שאנו מאבדים שליטה על הרעש הצורם והבלתי פוסק של מחשבותינו. אנו שוכחים את הדבר החשוב ביותר שניתן ללמוד: ההצלחה היחידה בחיים היא האושר. אדם מאושר הוא אדם מואר. אדם מאושר הוא אדם שנרפא מכל מחלותיו. אדם מאושר הוא חופשי מכבלי הקרמה; הוא בנו של אלוהים.

 

חזרה לתוכן הענינים

 

 

ריפוי (חלק שני)

התנסותי הראשונה בתהליך של ריפוי הייתה ב- 1972, בחדר אחורי, בחנות העתיקות של מורי הרוחני – רודי. אישה עם מחלת סרטן קשה הגיעה לפגישה עם רודי; לאחר כעשרים דקות שבהן הוא העביר שקטי (אנרגיה רוחנית - א.מ.) למערכת הצ'קרות שלה, הוא ביקש ממני לעבוד אתה באמצעות שיטת ריפוי שלמדתי ממנו בעבר. עשיתי כדבריו; שמתי שתי אצבעות על מצחה – באזור העין השלישית; נשמתי לצ'קרת הטבור, פתחתי את לבי, וניסיתי לספוג ולשרוף את האנרגיה השלילית שזרמה ממנה אלי. האנרגיה הייתה כה עזה עד שחשתי שהיא שוטפת ומציפה אותי לחלוטין ולבסוף איבדתי את הכרתי. רודי נכנס בריצה לחדר האחורי. הוא סטר על פני מספר פעמים, העמיד אותי על רגלי והכריח אותי לרוץ מסביב לבנין. כשחזרתי לעצמי הוא שאל אותי מה ניסיתי לעשות. "לשרוף את האנרגיה השלילית של הסרטן" עניתי. הוא נענע בראשו וצחק: "שכחת להיפטר מהמתחים" הוא אמר, "אם תנסה לספוג אותם, האנרגיה השלילית תהרוג אותך". הוא חייך וחיבק אותי. "למרות תמימותך, יום אחד תוכל לרפא אנשים. האנרגיה השלילית שזרמה אליך מהגידול הסרטני חיסנה אותך, באותו אופן שתרכיב החיסון, שהוא למעשה נגיף מוחלש של המחלה, מוזרק לנו כדי לחסן אותנו מאותה מחלה. התנסות זו תאפשר לך בעתיד לרפא אנשים."

תמיד ישנו משהו חיובי שנובע מסיטואציה שלילית. בשנים שחלפו לאחר מכן, עבדתי עם אנשים רבים שהיו חולים במחלות קשות כמו סרטן, איידס, מחלות לב וכיוב'. כתבתי ספר ("לאה - סיפור על מדיטציה וריפוי" מאת סטוארט פרין, הוצאת Wisdom, 1988) המתעד את תהליך הריפוי מנקודת ראותו של המרפא. ככל שעבודתי כמרפא התפתחה, למדתי שהיקום ומערכת הצ'קרות הם כמעט תמונת ראי אחד של השני, למעט הבדל חשוב אחד: מערכת הצ'קרות תמיד נמצאת במצב של חוסר איזון. הצ'קרות הן מעין כוכבי-לכת פנימיים, הנשמה היא השמש – מקור האנרגיה, והמרידיאנים הם כמו אלפי גופים שמימיים הממלאים את היקום. אנרגיה זורמת ממקור האנרגיה אל מערכת הצ'קרות, למרידיאנים, ולגוף הפיזי, יוצרת הרמוניה ואיזון ונותנת לנו את החוזק לפתוח את הלב ולהתחבר להכרת תודה, לחדווה ולאהבה. כשאדם נמצא בחוסר איזון פנימי הוא נהיה, בשלב מסוים, חולה. כשאדם איננו מאושר הוא נהיה חולה.

ריפוי הוא אמנות טנטרית. במונח טנטרה כוונתי לאמנות השינוי – היכולת להפוך את המרכיבים הנמוכים של החיים לאנרגיה רוחנית. התהליך הזה מתרחש בצ'קרת המין. כך למשל, ניתן להזרים את האנרגיה השלילית הזורמת מגידול סרטני לצ'קרת הטבור, משם למשוך אותה דרך צ'קרת המין, שם היא נהפכת לאנרגיית חיים המפעילה את הקונדליני. אש הקונדליני שורפת את המרכיבים המזוהמים והופכת אותם לאנרגיה רוחנית. השינוי האנרגטי הזה מאפשר לנשמה האנושית לעלות אל היקום ולהתחבר לנשמה האוניברסלית, לאלוהים, או לאנרגיה הגבוהה; כל אלה הם שמות נרדפים לאינסוף. מה שהורג אותנו הוא גם מה שנותן לנו חיים. מרפא שיש לו הכשרה בסוג כזה של אמנות נמנע מלספוג כמויות גדולות מידי של אנרגיה שלילית לתוכו. הוא יכול להשתמש באנרגיה של המחלה כדי לרפא את החולה. השאלה הראשונה שאדם חולה חייב לשאול את עצמו היא האם הוא רוצה להבריא. לאחר מכן עליו לשאול את עצמו האם הוא רוצה להשתמש במחלה כדי להגיע לאלוהים. הרצון לחיות הוא מרכיב חשוב בתהליך הריפוי. בלעדיו המחלה תנצח בקרב. אבל כדי להחלים לא מספיקה תשובה נואשת ורכרוכית "כן אני רוצה לחיות; אני רוצה עוד כמה שנים אומללות כדי לבזבז אותן לריק". התשובה חייבת לבוא ממקום עמוק בתוכנו; היא חייבת להיות בעלת משמעות. תכליתו הגבוהה ביותר של תהליך הריפוי היא להפוך את המחלה לחיים רוחניים. המרפא הוא שרברב קוסמי. הוא מבצע, באופן רוחני, ניקוי ושטיפה של המחסומים והמתחים שגודשים את מערכת הצ'קרות של החולה. שחרור הסתימות בצינורות הפנימיים מאפשר לאנרגיה לזרום לתוכם; אנו זוחלים כנחש דרך רבדים של קרמה, שהתקרשו במהלך תקופות חיים רבות מספור, ומשתחררים מבעיות רגשיות, נפשיות וגופניות המכלות את חיינו. תהליך הריפוי הוא מעין חוקן רוחני המסלק את הפסולת הנפשית המנוונת את מערכת הצ'קרות, ומכרסמת בהדרגה בבריאותו של כל תא ואיבר בגופנו. המרפא חופר בתוך מערכת הצ'קרות ומשחרר את החולה מהרעלים שיוצרים את המחלה. ככל שהצ'קרות מתחזקות החולה חייב לרומם את עצמו למידה גבוהה יותר של אנושיות. הוא חייב לפתוח את הלב ולהיות אסיר תודה עבור כל דבר, לרבות מחלתו. הוא חייב ללמוד להשתמש בצורה נאותה במחשבה ובנשימה, ולהפוך אותם לכלים המאפשרים לו לפתח את מערכת הצ'קרות ולהזרים אנרגיה חיובית לחלקים החולים של גופו. עבודת הריפוי היא מעין נישואין בין המרפא והחולה; שניהם עובדים ביחד כדי להתגבר על המחלה.

רודי קרא לצ'קרות "שרירים רוחניים" כדי להמחיש את דמיונם לשרירים גופניים המתנוונים כשלא משתמשים בהם. "רוב האנשים מזניחים את מערכת הצ'קרות שלהם" הוא אמר לי יום אחד בחנות העתיקות שלו, "הם חושבים שתפקודה התקין הוא מובן מאליו, בדיוק כפי שהם חושבים שתפקודו התקין של גופם הוא מובן מאליו". תרגול של מדיטציה הוא הדרך המהירה ביותר לפתח מערכת צ'קרות חזקה. תרגול המדיטציה משקיט את המחשבות, פותח את הלב ויוצר איזון פנימי, וכך נמנעת יכולתם של המתחים לפגוע בבריאותו של גופנו. תהליך הריפוי צריך להתחיל לפני שמתפתחות המחלות. הוא צריך להיות תהליך מניעתי שמאפשר לאדם לחיות חיים בריאים ומאושרים. מדוע עלינו לחכות עד שהרופא יגיד לנו שנותרו לנו רק עוד שלושה חודשים לחיות ורק אז למצוא בתוכנו את הצורך להיות עם אלוהים. עלינו לרפא את עצמנו כל יום. אנחנו הבעיה ואנחנו גם הפתרון לבעיה. ברגע שאנו לומדים ללכת מעבר לעצמנו מה שנשאר הוא הארה רוחנית. אזי אנו נרפאים מהמחלה הראשונית שמייסרת את כל המין האנושי, מחלה שהסימפטומים שלה הם חוסר איזון, לב סגור ומתחים המכרסמים את לבה של הווייתנו.

 

 

חזרה לתוכן הענינים

 

ארעיות

השעה היא חמש לפנות בוקר. שמש הבוקר זורחת במזרח ומטפסת בשמים. אבל למעשה היא איננה נעה כלל, אני חושב לעצמי. הארץ היא זו שנעה, אבל השמש יוצרת אשליה של תנועה. הארץ יוצרת בנו אשליה של קביעות ואילו אנו (כל אחד מאתנו) נעלם יום אחד אל הבלתי נודע. בזמן כלשהו אנו מתים. עד אותו זמן אנו נאחזים באדמה, נאחזים בתחושה חולפת של קביעות. אנו מנסים למצוא בטחון בדברים שהם חומריים, רגשיים או שכליים.

אבל מה מת? מה קבוע?

לפני שנים רבות גיליתי שהעולם האובייקטיבי משקף את ההתנסות הפנימית שלי. הוא מלמד אותי על עצמי: מה עלי לעשות כדי להתקרב להארה רוחנית. כשאני משתנה הוא משתנה. כששוררת בהירות בתוכי, קל יותר לקבל החלטות ואני פחות מוטרד מהטירוף של העולם. כשלבי פתוח אני רואה אהבה בכל מקום. אפילו בעיניהם של אויבים מושבעים. אני לומד לחוש חמלה ומחילה ולהיות סבלני עם עצמי ועם האנשים שסביבי. אין לי ספק שהארץ היא קרקס. אבל אף אחד לא הולך לקרקס כדי לא להנות.

אם העולם האובייקטיבי הוא אשליה והקביעות היחידה שישנה היא נשמת האדם, המחוברת לאלוהים, אזי מהו זה שחולף מן העולם? נשמתו של האדם, כמו השמש, קיימת לעולמים בתוך ריקנות עצומה של הארה רוחנית. היא צופה בעולם האובייקטיבי החולף. כאשר היא חושקת בדברים ארציים נוצרים כאב והנאה. כאשר היא פועלת בעולם גם כן נוצרים כאב והנאה. כאשר היא מקבלת את הזיווג בין כאב להנאה היא חיה בעולם באושר. היא מדלגת וקופצת כילד הצופה בבריאה; ילד בעל כנפיים, ילד הוזה, ילד המחבק את הכל בשיכרון חושים. מה שחולף הם העצמים שבהם אנו נאחזים בייאוש רגשי, שכלי ופיזי; הדברים שאנו חושבים ששייכים לנו עד אותו יום שבו אנו מגלים את טבעו החולף, המרחף כחלום, של העולם החיצון שאין בו תוכן.

 

 

חזרה לתוכן הענינים

 

התרופה לטרור

במהלך הרצאה שנתתי לא מזמן ב"ברנס אנד נובלס" ביקש ממני אחד המאזינים להגדיר "גיהינום". "תדליק את הטלוויזיה בערוץ ה- CNN" עניתי מבלי להניד עפעף.

במשך השבועות האחרונים אני מופגז בפחדים, ארציים ושמימיים, האוחזים בלבבותיהם של אנשים אותם אני מכיר. בין אם זה כוכב החמה שסוטה ממסלולו, או הניסיון הממשמש ובא של אל-קעידה לשחזר את החורבן של ה- 9 בספטמבר, הפחד עוטף את חיי היומיום. אולם הפחד מטיל מום רק באנשים החיים בחרדה. אנשים התלויים במאורעות חיצוניים על מנת למלא את הריק התמידי שקיים בחייהם. אנשים שמחשבותיהם ורגשותיהם לוכדים אותם בעולם של הפכים קוטביים המתנגשים ללא הפסק.

ישנם 6 מיליארד תושבים על פני האדמה, אך למעטים מהם ישנה הכשרה רוחנית אמיתית. רובם חיים כמריונטות המתנדנדות על חוטים נפשיים, רגשיים, וחומריים, ומושפעים בקלות מהתקשורת, ומפוליטיקאים המוכרים "פחד להמונים" כפי שהרוכלים בשדרות מדיסון מוכרים משקאות קלים ומסטיקים. קל לשלוט באדם מפוחד. אולם הפחד איננו נובע מה- CNN. זוהי מחלה האורבת במעמקי נשמתו של האדם, מחלה המערערת את שכלנו ואת לבנו ומאפשרת לטרוריסטים (בין אם הם פוליטיקאים, תקשורת או אל-קעידה) גישה לפנימיותנו. אנשים מפוחדים אינם יכולים להיות מאושרים. ליבם סגור ויש להם מעט מאוד איזון פנימי ויסודות נפשיים איתנים. הם מבוהלים מהבלתי נודע, מהמוות ומנוכחותו התמידית בחייהם. אבל מעבר לכך, הם מבוהלים מתבנית חייהם הנסחפת כחלום ומשתנה מרגע לרגע. הם חיים על סף תהום, אולם הם מעמידים פנים שהם יכולים להתכרבל בביטחון מאחורי גדר כלונסאות לבנה של בית בפרברים.

הפחד מתגנב לכל פינה וסדק של החיים. הוא ניזון מהעולם הפנימי, המיובש והמסוגר, של אנשים המגששים באפלה אחרי תשובות שלא קיימות, אנשים ללא הכשרה רוחנית. הוא נמנע מלגעת באנשים מאושרים ומלאי אהבה, שאינם חוששים מהחיים או מהמוות, ומקבלים בזרועות פתוחות את היסוד האלוהי שבכל אדם. אנשים הרוקדים למנגינתו של הלב ויודעים להבחין בין אשליה למציאות. התרופה לטרור היא לב פתוח. אם אנו לומדים לאהוב את עצמנו ולאהוב אחרים, אם אנו לא חוששים מהחיים או מהמוות, אם אנו מקבלים בזרועות פתוחות את הרגע ואת ברכתו, אם אנו חיים באושר ובשמחה, אנו מנצחים את הטרור בבסיסו.

 

 

חזרה לתוכן הענינים


פרטים ליצירת קשר:

אלי מלכי

ת.ד. 44034 ירושלים 91440

טלפון: 6568906 - 02

דואר אלקטרוני:



מאמרים נוספים על התפתחות רוחנית:


מדיטציית קונדליני בישראל

 

הנחש המקראי והארה רוחנית - אלי מלכי

 

צלם אלוהים - אלי מלכי

 

יוגה עברית - אלי מלכי

 

אור בוקע מן האין - אלי מלכי

 

חיים רוחניים ומדיטציה - אלי מלכי

 

ספר יצירה: סיפורו של היקום - אלי מלכי

 

מערכת הצ'קרות - אלי מלכי

 

רוחניות בצל המלחמה - אלי מלכי

 

המורים שלי:


רודי (סוואמי רודרננדה)

 

אתר הבית של סטוארט פרין (אנגלית)

 


אלי מלכי - כל הזכויות שמורות © 2002.

מספר המבקרים באתר זה עד כה הוא