Make your own free website on Tripod.com

הקדמה מתוך ספרו של סטוארט פרין:

 

בתחושה עמוקה יותר של כניעה...

 

תרגום: אלי מלכי

 

 

רודי (סוואמי רודרננדה) עם סטוארט

 

במובנים רבים "בתחושה עמוקה יותר של כניעה" יצר את עצמו. לאחר שכתבתי את "לאה", "המעבורת המיסטית" ו"האיש הרוקד", מצאתי את עצמי יושב ליד שולחן הכתיבה שלי ומשרבט קטעי דברים שנבטו עם הזמן לסיפור חדש. ככל שעמלתי במשך מספר שנים על הטיוטות הרבות של הסיפור התברר לי הקושי שבכתיבת "בתחושה עמוקה יותר של כניעה": ניסיתי להעביר לקורא ולחלוק עמו את קורותיו של האירוע המשמעותי והדרמטי ביותר של חיי.  הדבר עצמו ארע לפני יותר מעשרים שנה. על פני השטח העובדות הן פשוטות ביותר: מטוס קטן המריא משדה התעופה של טיטרבורו בניו-ג'רסי, איבד את דרכו בערפל והתרסק לתוך הר. אדם אחד נהרג ושלושה ניצלו. אבל הצגה שטחית של המאורעות אינה מעבירה את עומקן של ההתנסויות מכיוון שהאדם שנהרג היה רודי, מורי הרוחני, הגורו שלי, אדם שאהבתי יותר מכל. אינני יכול לתאר לעצמי כיצד הייתי מגיב לידיעה על מותו אילולא הייתי בעצמי במטוס בעת פגיעתו בהר, אילולא ראיתי את רודי ללא רוח חיים, מוקף בשברי מטוס, בסלעים ובעצים עקורים. מעולם לא שאלתי את עצמי מדוע זה קרה. אין תשובות לשאלות כאלה. הפתיעה אותי העובדה שלא כעסתי ושלא הפגנתי כל רגש. אבל בתוכי השתוללה בעירה, חיי הפנימיים נאבקו למצוא קשר עם אלוהים. ניסיתי להסתגל לחיים ללא נוכחותו של רודי. סלחתי לאלוהים ולמוות על שלקחו ממני את האדם שהיה בעל משמעות כה רבה עבורי, אדם שהציל אותי ונתן לי את חיי. מעולם לא חלקתי את מחשבותי ורגשותי הכמוסים עם אדם אחר. ידעתי שעלי לעבוד קשה על מנת לוותר על רודי; שלאהוב אותו פירושו לבנות קשר בלתי אמצעי עם האנרגיה היצירתית הגבוהה של היקום. היה עלי לשמור על רודי בלבי, להמשיך את עבודתו ולטפס על ההר האישי שלי כדי לקבל הארה רוחנית. אני זוכר אותו אומר ש"הדרך הטובה ביותר לשרת את הגורו היא לבנות את חייך הפנימיים וליצור קשר בלתי אמצעי עם אלוהים". זה היה רצוני. הבטחתי לעצמי שלא אהיה אחראי ללידתו המחודשת של רודי, שאקח על עצמי את העבודה שהוא השאיר ואעשה כל מאמץ לשחרר אותו. רודי נתן לי את הכשרתי הרוחנית ואהבתו עזרה לי בתקופה הקשה ביותר של חיי. רציתי שהוא יוכל לרקוד עם מלאכים,  להיות נקודת אור בקוסמוס, לחסות בחיקו של אלוהים. רציתי שיהיה חופשי והאמנתי שדמעות ואבל רק יחזירו אותו בחזרה לעולם;  בניגוד מוחלט לחייו שהוקדשו לעבודה רוחנית ולויתור פנימי. 

אבל מעולם לא רציתי לכתוב סיפור זה. לא רציתי לשחרר את החוויה. חלפו חמש עשרה שנה אחרי התרסקות המטוס כאשר התחלתי לראשונה לעבוד על הסיפור. במשך תקופה זו חייתי תשע שנים בטקסס, שם ניהלתי מרכז למדיטציה, ולאחר מכן שש שנים בניו-יורק. בכל שנה ביקרתי באתר ההתרסקות - המקום המקודש שבו מורי הרוחני הגיע לסמדהי - עם תלמידים רבים, שרובם מעולם לא פגשו את רודי, ושם ישבנו למדוט בחסדו של רודי. ההר הפך לקדוש עבורי. שמעתי בו את קולו של אלוהים. ראיתי את רודי יורד דרך העצים ונכנס ללבי והבנתי שלידה ומוות הם חלק מהריקוד הקוסמי, האחד אינו שולל את השני. הבנתי שרודי חי בתוכי. כדי להיות אתו כל שעלי לעשות הוא לפתוח את לבי. שם אני יכול לאהוב אותו ולהיות נאהב על ידו, והוא מזכיר לי כל יום מחדש להעמיק את המאמץ הרוחני בתוכי.

קשיים רבים עלו בתוכי במהלך הכתיבה של "בתחושה עמוקה יותר של כניעה". היה עלי לוותר על התנסויותיי ולאפשר להם לחדור לעולם הסיפורת ואם זאת לאפשר לסיפור לתאר ככל האפשר את המציאות.  שעה אחת של טיסה הפכה עבורי לכלי שבאמצעותו סיירתי בתוככי מערכת היחסים שלי עם רודי במשך שש שנים.  זהו תיאור התבגרותו של מחפש רוחני צעיר והדינמיקה שבינו לבין מורה רוחני בעל סבלנות, אהבה וחכמה אינסופיים, מעבר ליכולת ההבנה האנושית. רצף של מודעות זורם מההווה לעבר ובחזרה, ומכיל בתוכו מרכיבים של אלגוריה ומציאות במעורבב. אנשים מסוימים עלולים להתנגד לכך. הם עלולים לתהות האם באמת חלפו בראשי מחשבות אלו בשעה שישבתי במושב הקדמי של המטוס,  האם אני מתאר עובדות או כותב סיפור דמיוני.  אולם במהלך השנים למדתי שהגבול בין מציאות לדמיון מתפוגג כאשר אדם מגלה את חייו הפנימיים. מטרתי בכתיבתו של סיפור זה הייתה להגיע לראייה פנימית עמוקה של יחסי עם רודי; אבל כמו בכל יצירת אמנות משמעותו האמיתית של הסיפור היא במה שהקורא מביא לתוכו. הטוב ביותר שביכולתי לעשות הוא לחלוק  את התנסותי בחיפוש  אחר חיים רוחניים, ואת זה הנני מציע לך הקורא.